חמישה שיעורים חשובים בלונדון בזכות עפרה חזה
לאחרונה מלאו 18 שנים למותה של עפרה חזה.
המפגש המקצועי בין עפרה לביני היה פורה ומיוחד החל מהרמיקס הראשון שעשיתי ל״גלבי״ בשנת 1984 והגיע לשיאו בשנת 1988, בהפקה שלי ל״אם ננעלו״ והאלבום הבינלאומי ״שדי״, אחד משיאי הקריירה שלי וכנראה ההצלחה הבינלאומית הגדולה ביותר של אמן ישראלי.
עפרה מעולם לא זכתה בארץ להערכה שקיבלה באירופה ובארה״ב, אבל אני חזיתי בזה בשבועות הארוכים שבילינו באולפני הקלטה באנגליה.
אין ספק שהעבודה עם עפרה פתחה בפני דלתות מעבר לים, אבל בעיקר נתנה לי הזדמנות נדירה לעבוד במיטב האולפנים עם מיטב טכנאי ההקלטה וללמוד מהם.
בית הספר המשמעותי ביותר שלי היה בפעם הראשונה שנסעתי לאנגליה לעשות מיקס.
בסתיו 1987, כבר הייתי בעיצומה של ההפקה לרמיקס של ״אם ננעלו״, כש״קולדקאט״ האנגלים סימפלו את השירה של עפרה מ״אם ננעלו״ המקורי לרמיקס שלהם לשיר של Eric B & Rakim. היה ברור שיש פה צירוף מקרים חד פעמי ויש להכות בברזל בעודנו חם ולהציע לעולם את הרמיקס שלי.
יאיר ניצני (אז מנכ״ל הד ארצי ויזם הפרוייקט) ואני, עלינו על מטוס ליומיים של מיקס באולפן החם ביותר אז בלונדון, Sarm West של המפיק טרוור הורן, עם אחד הטכנאים הצעירים הבולטים שלו, Bob Kraushaar.
קשה לי לתאר את ההתרגשות כשנכנסתי לאולפן בפעם הראשונה.
ה-SSL האימתנית על 72 כניסותיה, צמד מכונות ההקלטה הדיגיטליות 24 ערוצים של סוני ושלל מכשירי האאוטבורד היו כמו חלום שהתגשם. כל זה בחדר מיקס קטן אך מדוייק להפליא ששכן בקומפלקס מרווח אך לא מנקר עיניים במערב לונדון.
שיעור מס. 1: מיקס זה לא קומזיץ.
התחלנו לעבוד.
בשעה הראשונה ארגנתי את המכשירים שהבאתי מהארץ, את הסיקוונסר שהריץ את הסאמפלר שלי ועוד כמה מודולים, בנוסף לערוצים המוקלטים.
עזרתי לבוב לזהות את כל הכלים המנגנים (הוא הופתע שאני מריץ ערוצים ״חיים״ ולא מוקלטים ומשנה סאונדים במהלך המיקס) וכשהכל היה מסונכרן והשיר ניגן, הוא אמר לי ״אוקיי, אז נתראה בסביבות ארבע אחר הצהריים?״. זה היה ההלם התרבותי הראשון שלי. מה, הוא לא מסכים שאשב איתו במהלך המיקס? הייתי רגיל למיקסים ישראליים שהלהקה כולה יושבת בקונטרול כמו בחדר אוכל של קיבוץ, הבסיסט מתעקש שאין מספיק בס והמפיק שולח ידיים לקונסולה כמו כומר סוטה לנערי מקהלה.
בדיעבד למדתי מבוב את הצורך בריכוז מוחלט בזמן המיקס, את החשיבות של להיות לבד כדי למצות את הרעיונות שלך כארכיטקט של המיקס ולהשמיע למפיק את ההתקדמות בתחנות קבועות ולקבל ממנו הערות להמשך.
שיעור מס. 2: הקטנים הם גדולים.
כשחזרנו לאולפן אחר הצהריים אחרי שוטטות מתוחה ברחובות לונדון, בוב הציע שנקשיב למיקס במצבו הנוכחי. לשאלתו באילו מוניטורים ארצה להקשיב, עניתי שבגדולים כמובן. בוב פנה לעוזר הטכנאי שלו וביקש שילחץ Play ויצא מהחדר.
אני שהתרגלתי להקשיב בזמן המיקס לרמקולים הגדולים ולהגביר בהדרגה את הווליום ככל שהשעות התארכו והעייפות גברה, למדתי באותו יום שהמוניטורים הגדולים והיקרים שבאולפן, בעצם מיועדים בעיקר ללקוחות שרוצים להתענג על השיר שלהם. מאז גם אני מקפיד להקשיב במהלך רוב שעות המיקס בווליום נמוך, חלק מהזמן במונו ומגביר רק כשאני רוצה לבדוק את הנמוכים או כשאני רוצה להשמיע לשותפיי לפרוייקט. אז, גם אני יוצא בדרך כלל מהחדר, כדי לא להחשף לגירוי שבווליום החזק.
שיעור מס. 3: חו״ל יש רק בישראל.
ההאזנה למיקס המתהווה באותו אחר הצהריים היתה רגע של מפח נפש. בשביל זה נסענו לאנגליה לעבוד באולפן של 3,000 דולר ליום עם טכנאי של 1,000 דולר ליום?
הכל נשמע רגיל, נורמלי.
במשך שבועות פינטזתי על המיקס בלונדון, על הסנר ה״חו״לי״ שיעשו לי שם, על הדיליים והריברבים והפטנטים שאנחנו בלבאנט רק חולמים עליהם.
במקום זה שמעתי משהו שלא ציפיתי לשמוע: את הטרקים שלי, כפי שהם, מאוזנים יפה אחד עם השני אבל ללא זיקוקים ופיצוצים.
שאלתי את בוב: אולי תשים על הסנר גייטד ריברב ותקצין את האיקיו שלו ותקמפרס אותו הרבה יותר?
בוב עיווה את פניו ואמר: אוקיי, בוא ננסה. הוא התחיל לעשות כל מיני דברים ומרגע לרגע זה נשמע משונה ומעוות.
מבחינתו, הטרקים שלי הם הדבר שהתכוונתי אליו. הוא לא יכול היה לדמיין את רגשי הנחיתות שלנו בארץ באותה תקופה, את המושג ״סאונד חו״ל״. בכלל המושג ״חו״ל״ במובן של משהו טוב יותר מאשר אצלנו, קיים רק בארץ. לאנגלים חו״ל זה מקום שמבלים בו חופשה נהדרת.
שיעור מס. 4: גם מיקס הוא עבודה של 9 עד 5 (או 10 עד 7).
בוב המשיך לעבוד ויאיר ואני ירדנו ללובי לשחק פינבול עם המתופף של סימפל מיינדס. מדי פעם עליתי לבקר ולשבת על הספה מאחורי בוב.
בשעה שבע בערב, בוב הסתובב אלי ואמר: אוקיי, זה הזמן לסיים להיום, נתראה מחר בעשר בבוקר.
הופתעתי. אני שהייתי רגיל למיקסים עד שעות הבוקר כשההורדה מתבצעת כבר בעיניים עצומות, הייתי מלא אנרגיה ולא רציתי לחזור למלון ולחכות עד מחר להמשך המיקס.
כשחזרנו לאולפן למחרת, הבנתי שבוב צדק. האזניים הטריות של כולנו זיהו מיד את מה שעדיין לא פתור במיקס וכך בילינו את היום השני בעבודה משותפת יותר, בקבלת ההחלטות הסופיות של המיקס.
ברור שזו צורת עבודה שהיתה סוג של מותרות בתעשיית המוזיקה הישראלית של סוף שנות השמונים, אבל אז נולד אצלי הרצון שהתגשם רק כשבע שנים מאוחר יותר, לעבוד באולפן משלי, בלי מגבלות של שעות, עם היכולת ללכת הביתה בשעה סבירה ולקיים חיי משפחה.
כשאני הולך הביתה באמצע המיקס, הוא נשאר איתי ואני איתו. זה מאפשר לי לדמיין מה אני רוצה לעשות איתו הלאה. כשאני מקשיב בבית, אני רושם לי המון הערות, גדולות כקטנות ומיישם אותן למחרת.
כמובן שהיום זה מתאפשר בקלות כשאנחנו לוחצים save ויכולים לחזור גם שבועיים אחר כך ולתקן דברים במיקס, אבל יש משהו נכון בעבודה של יומיים רצופים. ביום הראשון אני בונה את המיקס באופן אינטואיטיבי וביום השני אני עושה תיקונים ואוטומיישן סופי.
שיעור מס.5 ואחרון: מיקס טוב שורד 30 שנה.
בלילה אחרי סיום המיקס ולפני הטיסה חזרה ארצה, שמעתי את המיקס מספר פעמים בווקמן (ע״ע בוויקיפדיה) שלי והרגשתי אכזבה. חלק מהתובנות שתיארתי כאן עדיין לא חלחלו אלי והרגשתי שלא קיבלנו את ״החו״ל האמיתי״. רק כשחזרנו ארצה והתחלנו להשמיע לאנשים את המיקס והתרחקתי מהחוויות המכוננות בלונדון, התחלתי להבין את הגדולה שבמיקס של בוב.
החודשים שחלפו לאחר מכן היו כמו רכבת הרים. הסינגל יצא והפך ללהיט ענק באירופה, מקום ראשון בכל מצעדי המכירות (חוץ מבאנגליה שם הגיע למקום 15…).
להבדיל מהרבה הפקות אחרות רוויות ריברבים ודיליים משנות השמונים (גם שלי), המיקס של ״אם נעלו״ עדיין נשמע רענן ורלוונטי, משהו בסאונד שלו הוא על זמני ומעבר לכל אופנה.
יותר מכל, היומיים ההם בלונדון היו עבורי חוויה משנה חיים. אז התחילה עבורי פאזה מקצועית חדשה. הבנתי שאני מפיק מוזיקלי מקצועי והתחלתי ללמוד את המקצוע הזה ברצינות.
שבוע טוב,
יזהר
