אלונה כתבה את השיר המקורי באנגלית לפני 15 שנים”, מספר יזהר. “זה היה אחד השירים הראשונים שהיא כתבה, אפילו עוד לפני שהיא כתבה ספרים. באיזשהו שלב, לפני כשמונה שנים, התחלתי לעבוד על פרויקט שנקרא ‘Foggy White’, יחד עם אוהד דקל. מתוך הפרויקט הזה יצאו כמה שירים באוספים בעולם, אך בארץ עוד לא הוצאנו כלום והשיר הזה נכלל בשפה האנגלית באחד האוספים, שם אני קורא את הטקסט. רציתי לעשות אותו בעברית, אבל הרגשתי שאני לא יכול לעשות את זה לבד.
חשבתי על מוקי והתוצאה הייתה מדהימה. יש לו יכולת גדולה להעביר טקסט ולהכניס לו חיים. זה מישהו שיש לו יכולת וורבלית מאוד גדולה, הוא היחיד שקפץ לי לראש, כי הוא מוזיקאי ואינטליגנטי, והראפ זה רק חלק מהיכולות שלו. שלושתנו – אלונה, מוקי ואני, היינו המומים מהתוצאה”.
מילים: אלונה קמחי
לחן: יזהר אשדות
נוסעים בדרכים מכוסות בוץ,
בוולגה שנת שישים ושמונה
תגידו, איך קראו לבירה הפושרת הזו,
ששתינו אתמול בערב?
אני שומע צחוק מרוחק שמגיע משדות החיטה
אני שומע את האקורדיון שיצא מכיוון
והכוכבים בשמיים האלה
הם הכי בהירים
בתוכי, בתוכי
מטעי הדובדבן של אוקראינה
שוב לרוץ בין השלגים
בשבילי הזמן
יחפים ושיכורים
מפריחת הדובדבן
העיר אפורה טובלת בשלג רטוב
אומרים שהיא כמו לונדון
במובן מאד מסוים
כרזות ענקיות של לנין
סיסמאות המפלגה
תורים אינסופיים לאפונה ותפוחי אדמה
ובשוק הסוחרים הגרוזיניים
מוכרים דליים של פרחים,
מזוודות מלאות תפוזים
כל כך קר – לעולם לא אספיק להגיע הביתה
כדי להשתין
ואני שומע את המלאכים שרים על מהפכת אוקטובר
אני שומע את הצוענים מתווכחים ליד בית העלמין
והדגלים האלה הם ציפורים אדומות עצומות
הי, תקשיב לקולם של נערי המקהלה
בתוכי, בתוכי
מטעי הדובדבן של אוקראינה
שוב לרוץ…
יותר מכל אני אוהב את המצעד
באחד במאי מעל כתפיו של אבי
אני משקיף על ים ללא גבול של דגלים ובלונים
והכפתורים במדיהם של אנשי הצבא
מסנוורים בשמש
יכולתי להריח את השיער שלו
ריח אבק ונוצות גוזלים
וכשהוא מת, הבית היה מלא בלילך וסיגליות
מפני שהיה אפריל.
ואני שומע את תזמורת הצבא האדום
וכל הנשים מריחות מבושם “מסקווה האדומה”
והצבא הזה הוא החזק והטוב שבצבאות
והיום הזה הוא המושלם הימים
הי, הקשיבו כולם לתרועת החצוצרות הזהובה
שבתוכי, שבתוכי
בתוכי, בתוכי
מטעי הדובדבן של אוקראינה
שוב לרוץ…